חרות: דרוש לשבת הגדול תרס״ו

לחלץ את התורה מידי מלאך המוות  – הקדמה למאמר ״חירות״
אריאל שוורץ

האם אלוהים יכול להיות בצד של המשעבדים? האם התורה יכולה להצדיק ניצול, שעבוד או אלימות? זו השאלה בה עסק הרב אהרון שמואל תמרת (1869–1931), רב העיירה מילייצ'יצה שבפולין, בדרשה שנשא בפני קהילתן בערב חג הפסח של שנת 1905.

כשעוסקים באלימות האנושית, מלמד הרב תמרת, ניתן לחלק אותה לשני סוגים שונים: הראשונה היא האלימות האישית שנובעת מתוך שיקולי רווח או רגשי כעס, קנאה ותאוות נקם. זו אלימות המתרחשת במחשכים ומתאפשרת לרוב רק הרחק מפיקוח חברתי או אנושי; האלימות השנייה היא האלימות האידיאולוגית, הפוליטית, זו שמלווה בהצדקה חברתית, דתית או מטפיזית.

בעוד שלאלימות הראשונה, האישית, יש מנגנונים פסיכולוגים, דתיים וחברתיים שמווסתים אותה, לסוג האלימות השני, האידיאולוגי, קשה מאוד להתנגד. בגלל הצידוקים ה"שכליים" הניתנים לה, לא רק שהיא לא עוצרת, אלא שהמנגנונים החברתיים והמוסדיים כולם מגויסים כדי להצדיק אותה. "הרע השכלי, הרע השקרי, הרע הפוליטי – כלומר הרע הבא בלווית תירוץ בצדו, הוא המשחית היותר גדול בעולם, ממנו מקור על האסונות והחורבנות […] הוא השקר שמאגד ׳גויים׳ ׳חברות׳ שלימות באגודה אחת על מנת לרדוף ולצרור את העמים החלשים מהם".

הרב תמרת מציג את תרבות מצרים העתיקה כמו גם את הנצרות ואת הלאומיות האירופאית כאידיאולוגיות כאלו, שמעניקות לגיטימציה ממוסדת לגרועים שבמעשים. אבל כבר אז, באביב של שנת תרס"ו, הרב תמרת הציג לתלמידיו שאלה קשה שניקרה במוחו: האם גם התורה הקדושה עצמה יכולה לשמש כהצדקה לגרועים שבמעשים? בניגוד לאחרים, תמימים ממנו, שהאמינו במשך שנים שהתורה שונה במהותה ממערכות אידיאולוגיות אחרות ולכן לעולם לא תוכל לשמש כהצדקה לשעבוד או לרוע פוליטי, הרב תמרת הציג עמדה מפוכחת בהרבה. הוא ראה, כבר אז, את האפשרות שהתורה תהפוך להיות כלי שרת בידיהם של המשעבדים והמדכאים. הוא חזה כיצד יהיו מי שירצו "לחטוף את התורה לתוך תרמילם" ולהפוך אותה מכזו שנועדה "להביא חיים לעולם" ל"כלי משחית בידיו של מלאך המוות", בכבודו ובעצמו.

בסיפור חג הפסח, חג החירות, הרב תמרת ראה את הדרך להציל את תורת ישראל מהגורל העגום הזה. אמנם התורה לבדה אינה יכולה להיות מגן מפני האלימות הפוליטית והממוסדת, אבל התורה לא ניתנה בוואקום. קדם לה סיפור יציאת מצרים, כשבמרכזו האל מוצג כמי שמתנגד לכל שעבוד או ניצול. "המחאה הנמרצת שהראה הקב"ה לעיני כל יושבי תבל כלפי השקר הנורא של ממשלת אדם באדם […] היא ההקדמה היותר מעולה למתן תורה לשמור שלא יעוטו הנוכלים לחטוף את ספר התורה על זרועותיהם על מנת לקפוץ בה על ראש חברם ולעפר את כבודו בעפר, אלא יטו אזנם אליה להקשיב לדבריה ולשמרה ולקיימה באמת".

התורה ניתנה כמפת דרכים על פיה יש ללכת. אך מפה בלי מצפן, כפי שחווה כל מי שהתנסה בניווט, יכולה להצביע על הכיוון ההפוך מזה שבשבילו יצאת לדרך. יציאת מצרים מקדימה את מתן התורה במטרה שתהיה המצפן שלה, הקואורדינטות על פיהן יהיה ניתן לכייל אותה. בלי היצמדות למצפן הזה, לקול החירות של יציאת מצרים, התורה יכולה להפוך, למרבה הבושה, ממקור של חירות וחופש, למקור של ניצול, שעבוד ואלימות.

הטקסט הקצר המובא לפניכם, המהווה חלקים מרכזיים מהדרשה "חרות" שייצאה לאור בקובץ הדרשות "מוסר התורה והיהדות" (וילנא, תרע"ב), מתפרסם ברגע בהיסטוריה היהודית בו המצפן של חג הפסח נחוץ למדי. בזמן שמפלגות שעל שמם מתנוססת המילה "דתית" או "יהודית" קוראות להשמדה וגירוש של נשים, ילדים וזקנים; כשגירוש, אלימות, הרעבה והתאכזרות הופכים להיות מצוות קדושות על ידי עוד ועוד רבנים המתבטאים בשם התורה; כשכיפה גדולה, ציצית ופאות הופכות מסימן היכר של ביישנות, רחמנות וגמילות חסדים לסמלים של אלימות, טרור ונישול; הישיבה סביב שולחן הסדר והסיפור ביציאת מצרים עשויים להיות, עדיין, המאבק על החופש, על החירות ועל נשמת אפה של התורה שלנו. מול כל אותם המבקשים להפוך את התורה לסם מוות עלינו להוסיף וללכת בדרכם של חכמי ההגדה המתעקשים להאריך ולספר את סיפור יציאת מצרים במשך כל הלילה, עד שיעלה ויאיר עמוד השחר.

הרב תמרת: ״חירות״¹

בה יבואר החופש וגודל מעלתו, תוכן העריצות וגודל תועבתה. וכי האמצעי האחד לפרוק עול העריצים הוא לעקור את העריצות העצמית מתוך הלב ולהאמין אמונה מוחלטת בכוח הצדק.

ג.

הנה ידוע כי תכלית נתינת התורה היתה לזכך תכונת האנשים ולהבדילם מטומאת המעשים הרעים. המעשים הרעים שיקרו בקרב בני האדם שנים המה. כלומר מוצאם מאת שני מקורים נפרדים: יש רעות הבאים ממקור הגוף החומר, ויש שבאים מצר השכל, כמובן שכל פרוע. ההשחתה שמצד הגוף נופלת תחת גדר ״טוב ורע״; ושמצד השכל השובב נופלת תחת הגדר ״אמת ושקר״.

ההשחתה שמצר הגוף, היא מקרה רציחה טבעית ופשוטה בלי שום אמתלאות ותואנות לטהרה ולהצדיקה, אלא כי יתלקח באדם יצר הכעס בעד אשר הקדימהו חבירו לחטוף איזה דבר הנאה, או — יצר התאוה שחמד לבבו איזה דבר השייך לרעהו וירתח בו יצרו כ״כ ער שקם והכה את רעהו נפש. רציחה, כרציחה הראשונה שקרה לאדם הראשון הטבעי בספור ״קין והביל״ לפנים: ״ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו״, ושלא תחדל לקרות כפעם בפעם גם היום ששודדים אורבים ביער אל עוברי אורח ומרצחים אותם ונוטלים את ממונם. במלה אחת, רציחה פשוטה בלי ״תירוץ״ בצדה על מה ולמה התחוללה.

והרשעיות שמצד השכל השובב. הֵנָּה הרציחות הבאות בלויית ״תירוצים״ בצדן, כרציחות והרדיפות שאומות העולם מרדפים את ישראל זה אלפי שנים בעבור שלא ישתחוו ל״צלמיהם״, או כרדיפות ה״צדיקים״ המזויפים שבקרב ישראל גופא המרדפים את אחיהם בתואנות של ״יראת שמים״.

שני מיני הרשעיות הנ"ל המה לא ראי זה כראי זה: הרשעיות הפשוטות שמצד "הגוף" בלבד בלי עזרת השכל יש להן לדאבוננו אחיזה ושורש חזק בטבע האדם, כי הן טבע האדם לחמוד את שאינו שלו, לקצוף על מי שאינו עושה רצונו, ואילו הרשעיות שעל ידי עזרת השכל, כלומר ע"י השקר והמרמה, אין להן שורש בתכונת הנפש, כי אדרבה, מתכונתו של הנפש לשאוף אל האמת והישר, אבל השקר והערמה הוא דבר מלאכותי, אי-טבעי, וכמאמר הכתוב בקהלת: "אלוהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים״.

אך תחת זה היא גם הנותנת שרשעת השכל הזייפנותי משתובבת משיבה נצחת ומרבה להפיל חללים עוד יותר מרשעת הגוף הטבעית. כי הרשעה הגופנית, לפי שהיא עצמה טבעית, איננה מתאמצת לבטל את צד הטוב והצדק הטבוע ג"כ לעומתה בטבע האדם, לא אצל בעל הרצח גופא, ומכ"ש אצל האנשים הצדדיים. כי אפילו בעל העַולה גופא, כשמתלקח בקרבו יצר כעסו או תאותו, הוא מכיר בעצמו את קלקולו ומרגיש את עצמו ברע מאוד בשעת מעשה מפני קול הצדק הדופק בפנימיות נפשו. אותו הקול המחולל אחר כך אצל כל רוצח, לאחר שכבר בצע זממו, מוסר כליות נורא כידוע לחכמי הנפש, אלא שבעל הרצח בעצמו, אותו שנתן ליצרו הרע להתפתח אצלו היטב ואת יצרו הטוב לא השתדל לטפחהו ולגדלהו כראוי, – אזלת ידו להתגבר על יצרו הרע ברגע המר, עת תשתובב ותסתער החיה שבקרבו. אולם בכ"ז הן, כפי דברנו לעיל, אין בכח יצרו הרע לבטל ולהשתיק לגמרי את קול דפיקת יצר הטוב הפנימי אפילו של בעל הרצח גופא. ועל אחת כמה וכמה שאין התעוררות יצר הרע שלו יכולה לבטל ולהשתיק את יצר הטוב שבלבב האנשים הסובבים אותו. יען כי אם לבעל העַולה קרה סיבה שהכניסה בו רוח רעה והרתיחה את רציחתו, אבל לאנשים הצדדיים הן אין כל סיבה לצאת ממזג נפשם הישר והטהור. ולכן כל הרציחות הטבעיות לא תוכלנה לצאת אל הפועל ברחובות עיר, במקום הומה מעוברים ושבים, יען כי ה"רע" של הרוצח מוצא תמיד מעצורים מצד ה"טוב" של החברה הסובבת אותו ברגע השתובבות ריחו הרע, ובשביל כל זה נאלצים הרוצחים הטבעיים להסתתר ביערות באישון לילה, ולעשות במחשך מעשיהם.

ואילו הרשעה השקרית, הבאה ע"י תעתועי השכל, לפי שהשקר הוא דבר אפס וחדל ואין לו עמידה בפני האמת, על כן אם רואה אתה שהשקר הופיע על הבמה אות הוא כי כבר הפך את האמת על פניו, כי השקר והאמת לא יוכלו להיות שני צדדים שוררים ומתקיימים זה בצד זה, כי אם אמת הלא אין שקר, אם לא שהשמיד תחלה השקר את האמת וירסק את צורתו בלי חמלה.

ולכן בשעה שהשקר מגיח ממחבואו לעשות את מלאכתו האשמדאית, הוא הולך קוממיות ברחובות עיר, מבלי שיפגוש שום מעצור על דרכו מפאת אנשי הסביבה. כי ״הרוצח השקרי" הוא הפוכו של ״הרוצח הטבעי": הרוצח הטבעי פוגש קצת התנגדות ממנו עצמו, מצד הטוב הטבוע בקרבו, ומצד אחרים יפגוש גם התנגדות עזה וגמורה. והרוצח השקרי הנה הוא, הנוכל הזייפן גופא, יכיר אמנם את עותתו, את שקריו וזיופיו, אולם מצד אחרים לא די שלא יפגוש שום התנגדות אלא עוד ימשוך בכשפיו ולהטיו את קלושי הדעת שבהם לבוא לעזרתו במלאכתו האשמדאית.

במלה אחת, הרע השכלי, הרע השקרי, הרע הפוליטי – כלומר הרע הבא בלוית "תירוץ" בצדו, הוא המשחית היותר גדול בעולם. ממנו מקור כל האסונות והחורבנות שמעת החל האדם להשתלם קצת בשלימות השכל כביכול, שמאז תתמעטנה ותלכנה, אמנם הרציחות הפרטיות, הרציחות הטבעיות של הנפלות אחד על אחד; אך תחת זה מתרבות והולכות הרציחות השקריות: מה שהשקר מאגד ״גוים״, ״חברות״ שלימות באגודה אחת על מנת לרדוף ולצרור את העמים החלשים מהם.

זהו סוד כל ה״מלחמות״, האנגריות, השחיטות וההריגות הגדולות שבעולם בכלל ורדיפות היהודים והפוגרומים שעליהם בפרט; סוד התאגדות עמים שלמים להכות וללחוץ בציבור ובהמון רב את העמים החלשים. כי התחברות כנופיות שלימות לעשות רע בשותפות בלי בושת אחד בפני חברו, לא תתכן רק בעזרת הדעות השקריות המחוללות "היתירים" ו"תירוצים" על הרציחות: היהודים המה כך! היהודים המה כך! ובכן מצוה להרגם. ובשעה שה"שקר" משתובב ונוטל את מלאכת הכליון לתוך ידיו, עצומים כל הרוגיו, באופן שאין לו ערך ודוגמא בקרב הרציחות הטבעיות, כי לפי שהנן טבעיות אין תוצאותיהן נוראות כ"כ, ואילו השקר, לפי שהוא זיוף בחותמו של הקב"ה, חותמו של בורא עולם, על כן נורא נורא השחתותיו. אך יתפרכס השקר פרכוס אחד, והנה כוסה כל פני האדמה חללים.

ד.

לבער את שני מיני ההשחתות הללו, ההשגחה הגופנית הטבעית וההשחתה המלאכותית שע"י הזדייפות השכל, – הוא שהופיע הקב"ה בעולם עם ענין מתן התורה ועם גלות וגאולת מצרים שקדמו לו. ה"תורה" היא תרופה יקרה לבער את הרע הטבעי הגופני, יען כי חבת הקודש שבה, שהאדם נעשה על ידה דבוק אל ד', גם כלכלת הגוף העדינה שחקקה התורה: הפרישה מבעילות אסורות וממאכלים אסורים ומזוהמים, – כל אלה פועלים מאוד לזכך ולעדן את רגשותיו של האדם, להגביר את יצרו הטוב על החיה הרעה שבו. וכמאמר חז"ל (קידושין ל:) ״בראתי יצר הרע״ – הוא הרע הגופני הטבעי שמאת הבריאה והיצירה, ״בראתי לו תורה תבלין״ – הממתיקים ומעדנים את המרירות הטבעית ההיא.

אולם, אם התורה היא תרופה טובה, לאחר שכבר הפנו אליה את הרעיון כדבעי, כלפי הרע הגופני הטבעי, עדיין אין בטוחות מצד הרע המלאכותי של השכל הזייפנותי שלא יקדים ויחטוף את ה"תורה" לתוך תרמילו הוא, לעשות מאת התורה גופא כלי משחית לחבל. הן כך דרכו של המחבל השכלי תמיד להפך את כל פרי ההשכלה והחכמה, שנועדו להביא חיים בעולם, לכלי שרת בעד מלאך המות. למשל, המצאת מסילת הברזל, שנועדה להוביל את תנובת הארץ מחלק תבל אחד למשנהו, לחלק את ברכת הטבע לכל יושבי התבל ולפדות ממות בשנות רעבון כי תפרוצנה בגליל אחד, – הנה מצאה נחושה לממשל הדיפלומטים מבית מדרשו של "ביסמארק" וניגשים אל מסע הקיטור בלי שום בושה בפני קדושת המדעים וממלאים מרכבות המשא "אנשי חיל" כבני בקר ומשלחים אותם אל מערכות שדה הקטל להרוג וליהרג; ניגשים בלי שום מוסר כליות להפך את ברכת "החונן לאדם דעת" לקללה ולזועה. או למשל המצאת "אור החשמל", הנועדה להאיר לבריות את חשכת הלילה להצילם ממוקשים ופחתים, ישתמשו בה המחבלים בעת מלחמה להשקיף לאורה אל המחנה שכנגד לכונן לעומתם את פיות התותחים. ובמה יש בטוחות איפוא שלא יקרה גם לאור התורה אותו המקרה הלא טהור שקרה לאור החשמל, שהאנשים הנוכלים בשמעם כי נותנים תורה לישראל יברקו עיניהם, עיני זאב ושועל, משמחת התורה… וימהרו אליה לקבלה לא על מנת להבינה ולקיים בעצמם את מוסר דבריה, כי אם על דעת לארוב בה אל חברם אולי יעזרם ד' למצוא "ציצה פסולה" בטליתו ויפיחו עליו מתים וקריה.

לכן ראה הקב"ה להקדים לפני מתן התורה את גלות וגאולת מצרים, היותם עבדים לפרעה. כי הנה השחתת העבדות, שאחד שולט על גופו של חבירו, נחשבת על סוג הרשעה השניה מהנ"ל, רשעת הזדייפות השכל, רשעה עם "תירוץ" בצדה. כי לא הרי המתנפל על חבירו ביער לרצחו נפש בשביל איזה כעס או תאוה, שרוצח זה הוא רק שלוח מאת יצרו הרע הטבוע בו מטבעו ולא בא כאן על חבירו בשום הטעאה וזייפנות. מה שאין כן לעשות עצמו "אדון" על חבירו: שגופו של חבירו וכל אשר לו יהא קנוי אליו כקנין חפץ; שהאדמה שהעבד דורך עליה היא של האדון וגם רגליו גופא שהוא צועד בהנה אינן שלו כי אם של האדון; שהאויר שהוא נושם הוא של האדון וגם כלי נשימתו אינם שלו אלא של האדון; שכל שבתו וקומו ארחו ורבעו הכל הם בתור קניניו של האדון. דבר זה לא יתכן רק על ידי גניבת דעת, על ידי זיוף שכלי, על ידי שהאדונים בודים להם מלבם "תירוצים" שונים למשול בגופם של עבדיהם: אם לפי שעבדיהם אינם מחזיקים ב"אמונת" האדונים ויש להם איפוא כח והרשאה מאת אלהיהם לרמוס עליהם… או שישתדלו תחלה להחזיק את עבדיהם בחושך ובבערות למען תהא להם אח"כ תואנה למשול בם בהראותם באצבע על מדרגתם השפלה בדעת שצריך לפי זה למושכם ברסן כבהמה.

ורשעת השכל הזאת, רשעה עם "תירוץ" ערמומי בצידו, החלה מממשלת מצרים ואילך. ולכן כשרצה הקב"ה לעשות "הקדמה" למתן תורה בעשיית שפטים ברשעים, כדי להציג בהקדמה זו את "תוכן הספר", ספר התורה, ולפרסם שתוכנה הוא לשרש את הרע מן הארץ (שאין כל ספק שלצורך זה הקדים את יצי"מ למתן התורה) לא בחר הקב"ה בתור הקדמה למתן התורה את אחד מהשפטים הקודמים שבקורות העולם, את משפט "דור המבול" או משפט "סדום", ולתת את התורה בעתות ההן – והוא מפני שכל הרשעות הקודמות היו רשעות גופניות טבעיות, והרשעות הערמומיות החלו רק מממשלת מצרים – הנודעה בהיסטורית העמים הקדמונים למדינה היותר מפותחה והלאה, כמו שירמז הכתוב בלשונו המסולא בפז: "הבה נתחכמה לו״. הנה בתחלת הגלות החלו "להתחכם" ולהתנכל בטענות ערמומיות שונות, בהתחפשם עצמם כאילו המה הנרדפים מישראל ומפחדים "שלא יתוספו גם הם על שונאיהם בעת מלחמה ויגרשום מן הארץ", ולא זזו משם עד שבסוף הגלות, כשכבר הספיקו להשחיר פני ישראל ולכפוף קומתם עד עפר, הנה עשה פרעה את עצמו לאלוה גמור, כמבואר במדרשים, ואזי הלא בוודאי יש לו פתחון פה מוחלט לרמוס על אנשים, כי מי יאמר לאלוה מה תעשה?.. ולכן חזיון הפורעניות שנפרע הקב"ה ממצרים, הרשעים הזייפנים; המחאה הנמרצה שהראה הקב"ה לעיני כל יושבי תבל, כלפי השקר הנורא של ממשלת אדם באדם, על ידי דם ואש ותמרות עשן, – היתה ההקדמה היותר מעולה למתן התורה לשמור שלא יעוטו הנוכלים לחטוף את ספר התורה על זרועותם על מנת לקפוץ בה על ראש חברם ולעפר את כבודו בעפר; אלא יטו אזנם אליה להקשיב לדבריה ולשמרה ולקיימה באמת.

זהו שהציג הקב"ה את עצמו על הר סיני בתחילת כל הדברות בלשון "אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – לא ממצרים של רוצחים פשוטים טבעיים כי אם ממצרים של שקרנים וזייפנים שהתנשאו בלבבם כי יש להם זכות על ישראל להחזיקם לעבדים כמו שיורה על זה לשון "מבית עבדים": זכות וחזקת הבית על עבדות. וראית איפוא כמה מתעב אנכי את הרשעות השקרית, הרשעות שבלוויית "תירוצים" ואמתלאות בצידה, – לכן דע לך ישראל וקבל על עצמך לשאוף אל האמת כל ימיך. בשביל זה אני מזהירך: "לא תעשה לך פסל כל תמונה" – בל תמיר דתך בדת הצלמים שבכחם ערכו "כומרי ספרד" מוקדי תופת לנפשות נקיות. ״לא תשא שם ד' אלהיך לשוא" – בל תזייף גם את שם ד' אלהיך אתה להתנהג במחנך כמנהגי "כומרי ספרד" לזכות את חבירך במצוה בעל כרחו בדם ואש, אלא קבלו נא כל אחד על עצמו לשמור את התורה באמת, בתמים ובלב טוב ויתעורר ממילא החשק גם אצל חברך לעשות כמתכונתך בראותו את דרכיך הנעימים. ״זכור (אתה) את יום השבת לקדשו", "כבד (אתה) את אביך ואת אמך" וכו׳. הכלל, שתלמוֹד את התורה על מנת להבינה ולקיימה בעצמך ולא על מנת לעקמה ולסרסה ולהשיג על ידה "פאטענט" לשאת ״קנה-רובה״…

ובזה יש לשים טעם נחמד בתוך דין אחד מדיני התפילה, כוונתי אל הדין המובא באורח חיים (סי' ס"ו) שצריך לחבר את המלה "אמת" מ"פרק ויציב" אל סוף הפרשה שבתחילה, ״פרשת ציצית״. כי הנה מה כתיב בסוף פרשת ציצית: "אני ד' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", לכן יאות מאוד לחבר אח"כ אליה את המלה "אמת", לאמר שעל ידי חזיון יציאת מצרים הוצג והתפרסם לפני כל העולם ש״חותמו של הקב"ה אמת" ושונא את כרכורי הרשעות הזייפנית תכלית שנאה.

ו.

אחר כן בא החזיון של גאולת מצרים בכל הודם ומוראם של השפטים שעשה ד' בעריצים ונתגלה לעין כל תיעובו הנורא של הקב"ה אל מעשי העריצים והזייפנים, ובזה נקבעה דוגמא אלהית לנצח נצחים לפני בני ישראל, שכל זמן שישימו עיניהם אל הדוגמא הזאת ויכוונו את הנהגותיהם לעומתה, יהא לאל ידם להגן על עצמם מן הפורעניות בארצות גלותם, ובמשך הזמן יועילו גם לבער לגמרי את השקר של ״ממשלת אדם באדם לרע לו״ מקרב הארץ.

כי אותה הגבורה, ההוד והמורא שהראה הקב"ה אז בריבו את ריב הנרדפים ושבשביל ירידתם המוסרית, שבעת ההיא, שנשתקעו בטומאת לוחציהם המצרים, היה נאלץ כח האמת והצדק העליון להתפרץ בדם ואש: שהופיע הקב"ה לעשות שפטים ברשעים למלט את הטרף משיניהם ביד חזקה, – הנה אותה הגבורה האלהית עצמה יכולים וגם צריכים בני ישראל לקלטה ולסגלה אל קרבם פנימה. באופן שהעריצים השקריים יבעתו משאתם ולא יוכלו לשלוט בהם כלל.

מה תוכנה של הסגולה הזאת? תוכנה היא אמונה חזקה באלוהים, אלוהי האמת והצדק.

אולם, כמובן, במה תבחן מדת האמונה שבלב? על ידי מעשים והנהגות המתאימים אליה, אל האמונה הזאת. ואשר על כן צריך כמו האדם הפרטי כן עם שלם לסדר את כל ארחות חייו על יסוד המליצה הנזכרת בתוספות (בבא קמא כ"ג) "יותר יש לו לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק". יען כי בזמן שהאדם משתדל לשמור את אגרופו לבלי להזיק בו את אחרים הרי הוא ממליך בזה על העולם את אלהי האמת והמשפט ומוסיף גבורה במלכות הצדק, והגבורה הזאת כבר תגן עליו שלא יוזק גם הוא מאחרים. מה שאין כן אם משים כל מעיניו ״לשמור רק את עצמותו" הוא ומחזיק תמיד את אגרופיו הכן להגן מהתנפלות אחרים עליו, הרי בזה גופא הוא מחליש את כח הצדק ומעורר את מדת הרשע. בתארו בדמיונו רק ציורים מבהילים לאמר שהכל רוצים לבלעהו ושאין לו להשען רק על כח אגרופיו ונמצא כופר במלכות האמת והצדק ומושיב לכסא את כח האגרוף. ומהיות שהאגרוף מטבעו הנהו בעל הבחנה קלושה מאוד, לכן יתחלף אצלו באחרונה בין הגנה להתנפלות וממגין על עצמו באגרופו שלא להנזק יעבור להיות בעצמו מזיק ומחבל את אחרים. ומדה כנגד מדה ישיבו אחרים גם לו את גמולו בראשו, ומלאה הארץ חמס ומוטה.

את כל הלקח הזה הראה הקב"ה במכה האחרונה של מצרים, שבחרצו על הרשעים משפט מות, הוציא בם את משפטו אל הפועל בכבודו ובעצמו כלשון בעל ההגדה: "ועברתי בלילה הזה אני ולא שליח". והן היה יכול הקב"ה לתת כח בישראל שינקמו בעצמם מאת המצרים; אולם לא רצה הקב"ה להראות להם דרך להשתמש באגרופם העצמי ואם גם ברגע ההוה להגין על עצמם מהרשעים, אבל על ידי זה מתפשטת מדת האגרוף בעולם, וממגינים יתהפכו סוף סוף לרודפים. והפליג הקב"ה כ"כ להרחיק את ישראל מקחת איזו חבל במעשי הנקמה ברשעים עד שלא נתנם להשתתף אפילו בראית העין ויועד בשביל זה להוציא לפעולות את מעשי הנקמה ב"חצות לילה", בעצם תגבורת החושך. גם הזהיר לישראל שלא יצאו אז מפתח ביתם, והכל בכדי להרחיקם מהשתתפות כל דהו במעשי ההשחתה אפילו במבט העין.

ובזה יש לבאר כמין חומר את דברי הברייתא (בבא קמא ס') על הפסוק "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר". ״תאני רב יוסף מכיון שנתן רשות למשחית שוב אינו מבחין כו'״ ולכאורה ברייתא זו הן היא סתירה עצומה אל מאמר בעל ההגדה "אני ולא שליח", ואיך אומרת הברייתא "מכיון שנתן רשות למשחית". אולם לפי דרכנו הם המה גם דברי הברייתא, כי היא באה לבאר מדוע ראה הקב"ה להוציא הנקמה אל הפועל בכבודו ובעצמו ולבני ישראל לא נתן להשתתף אפילו במבט עינם, ומתרצת, כי עשה זאת כדי שלא לתת רשות למשחית שבהם גופא. כי מכיון שינתן לו רשות שוב לא יבחין בין צדיק לרשע, ומ"מגן" יהפך סוף סוף ל"רודף". ומדוקדק מאוד גם לשון הפסוק – שם בפרשה "ולא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" – "ולא יהיה בכם נגף למשחית", באורו, שהתרחקותכם מקחת חבל בנקמת מצרים תועיל שנגף המצרים לא יעורר את כח המשחית שבכם גופא.

וברוח הזה סובבים הולכים גם עוד הרבה פסוקים בענין יצי"מ [יציאת מצרים], כגון הפסוקים שבפרשת קריעת הים: "כי אשר ראיתם היום את מצרים לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ד' ילחם לכם ואתם תחרישון". הנה מלת "ראיתם" יש לפרשה: החשבתם את ערכם (מלשון "רואה אני את דברי אדמון"), כלומר אשר התבטלתם היום מפני הגבורה המצרית, מפני פרשיהם וסוסיהם שהדביקו אתכם על שפת הים, ״לא תוסיפון לראותם (להחשיבם ולכבדם) עוד עד עולם״. יען כי היום הזה תראו את השובר הנערץ על הגבורה החמרית, גבורת הסוסים ורעש הכידונים. אולם מתי ישרש היטב בלבבכם הביטול על הגבורה החמרית? אם "ד' ילחם לכם ואתם תחרישון". מה שאין כן אם הייתם משתתפים בהנקמה בכוח זרועכם אתם, הנה בזה גופא תודו אל כח האגרוף.

עם דברינו אלו יש ג"כ לבאר כמין חומר את דברי התורה אצל מצות "לא ירבה לו סוסים" בפרשת המלך (דברים י"ז) שנתנה שם טעם לאזהרה זו: "ולא ישיב את העם מצרימה וד' אמר לכם לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד", שלכאורה יפלא היכן מצינו שהזהיר ד' על זה, הן שם בפ' בשלח, הפסוקים "כי כאשר ראיתם" כו' "לא תוסיפו לראותם" כו' הנם בגדר תיאור את גודל הישועה שהבטיחם ולא בגדר אזהרה. גם כל עיקרו של טעם זה הוא קלוש מאוד לכאורה לאסור בשבילו את ריבוי הסוסים, גם מהו לשון "לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד" שהביע הכתוב עיקר קפידתו על הדרך?

אולם פירוש הענין כך: כי כל הפרשה ההיא הנה באה להטיף לקח נשגב במשפטי המלוכה הישראלית, שעל מלך ישראל הוטל לבל ישים מבטחו לא בריבוי הכסף והזהב ולא בריבוי הסוסים הדוהרים ״פן ישיב את העם (בדרכים כאלו) מצרימה", כלומר אל מנהגי המצרים העריצים. ״וד' (הלא) אמר״, כלומר בטיפולו שנטפל הוא בעצמו בנקמת מצרים ולא נתן לישראל להשתתף מאומה במעשי הנקמה הרי הוא כאילו אמר להם ויזהירם: ״לא תוסיפון לשוב בדרך הזה (דרך המצרים הבוטחים בכח אגרופם) עוד״.

לפי זה, הנה רעיון הפסוקים הללו הוא אותו הרעיון עצמו שבפסוקי פ' בשלח שהבאנו לעיל וכפי באורנו אותם.

וצריכים איפוא בני ישראל לקחת לקח מאת ליל הפסח לבלי להשים מבטחם לא בעושר ולא בכח האגרוף כי אם באלהי האמת והצדק, וזה יגן עליהם בארצות גלותם שלא יוכלו בעלי האגרופים הצוררים לשלוט בהם.

ז.

אולם מלבד הלקח הזה שצריך למנות את אלהי המשפט והצדק לשומר ישראל ולא להשים מבטחם בכח ידם, יש ללמוד מ"ליל הפסח" עוד לקח אחר כלפי מדה שהיא עוד יותר גרועה מהגנת האדם על עצמו באגרופו, הלא היא מדת הגנת האדם באגרופו על אלהיו… שממדה זו, שהשתמשו בה צוררי היהודים מעולם, סבלו בני ישראל צרות רבות ורעות עוד יותר משסבלו מאגרופיהם הפראיים. מדה זו היא הפכה ממש מרעיון "יציאת מצרים", המכיר את הכח והגבורה לד' אלהי האמת והמשפט ושהוא המגין על האדם, והללו עושים את אלהיהם לחלש ורפה כל כך עד שצריך האדם להגין עליו… והיא היא מדת כל הצבועים והיזואיטים למיניהם שבעצמם הנם מלאים שוד ותרמית וכל הפסלנות שבעולם ובכל זאת יתחפשו למקנאים קנאת אלהיהם.

המדה הארורה הזאת אכלה את ישראל בכל פה בימי טורקבימרי ובימי "מסעי הצלב" שקנאו את קנאת "צלמיהם" אלהיהם. ומדי התלהט בקרב הכמרים הנוכלים רגש קנאתם בעד אלהיהם צלמיהם נשפכו נהרי נחלי דם מישראל וקהלות גדולות וחשובות נהפכו ברגע אחד למעי מפלה, כי אטו מילתא זוטרתי היא כשפראי אדם מתלהבים על אודות דבר גדול כזה: להושיע את אלהיהם המדוכא והעלוב….

ובתור סגולה להנצל מנכלי היזואיטים הנוכלים של אומות העולם, צריכים בני ישראל לטהר את עצמם שלא יהיו בקרבם גופא ייזואיטים. צריכים לצרף את מושגיהם באלהות ולהיות תמיד לפני עיניהם זכרון ליל הפסח שבו רב הקב"ה את ריב ישראל מידי לוחציהם, למען אשר יבינו כי המושג האמיתי של "האלהים" הוא: מקור הצדק והאמת, ואמת הלא היא יסוד הגבורה, באופן שאלהים צריך שיובן בתור אדיר הגבורה, המגין הוא על הבריות ולא שהאנשים יגינו עליו ותובע את עלבון העשוקים שביניהם ויתבעו את עלבונו שלו.

בקצרה, צריכים ישראל להזהר לבלי לעשות את האלהים, כביכול, למין פסל נבזה וחלש לשאת אותו בתרמילם, ללכת ולנגוח בעבורו את הבריות; כמו עדת "שנארירים" החושבים לנחוץ לפניהם להשיג "בעל מום" אחד לתוך חבורתם להתרכז סביבו ולסחוב אותו מעיר לעיר לנצל את התושבים על ידו. אלא ילמדו בינה מליל הפסח שאלהי ישראל הוא אלהי האמת והגבורה המגין על עובדיו, על האנשים, ולא שעובדיו יגינו עליו. כי אם יוצג האלהים בתור חזק, גבור ובלתי חסר מאומה, אך שומר ומגן על הבריות, נצרכי העזרה, – אזי התבל מגוננה באמת והאנשים בטוחים בחייהם. מה שאין כן כשמופיעים אנשים לשומרים ומגינים בעד אלהים, בהציגם אותו בתור "חלש ונצרך לבריות", אזי כל העולם בסכנה גדולה; כי מכיון שאלהים הוא חלש אזי אין האדם בטוח בחייו; מכיון שהשוכן בשמים הוא מדוכא נתנה הממשלה בידי קוזקיו שבתוך עולם השפל לרמוס על הבריות בשעטת פרסות סוסיהם.

ולא מקרה בעלמא היא העובדא הידועה בתולדות "אנוסי ספרד" שה"אינקוויזיטורים" האורבים אל ה"אנוסים" ומתחקים אל דרכיהם פן ישמרו את דתם בסתר, – היתה עיקר התאמצותם במלאכתם האשמדאית ב״לילי הפסח״. האורבים האינקוויזיציוניים, מלאכי החבלה השחורים, מלאי הפסלנות מכף רגלם ועד קדקדם, שכל אבר וכל גיד בהם כולו אומר שקר ורציחה, – שדי שחת הללו היו אורבים בלילי הפסח למצוא את הנפשות הזכות והעדינות של המשפחות העבריות בשעת חטאם הגדול והנורא שהסתתרו במחילות עפר ״ויערכו סדר" ליל פסח לאלהי ישראל. וישנן כיום תמונות יקרות שמצויר עליהן מחזה התנפלות ה״אינקוויזיטורים״ על "עורכי הסדר", ומחתת המות שנפלה על פני השיות התמימות ההנה, בהגלות לפניהן פתאום שהזאבים כבר מצאו את עקבותן מתחת האדמה. וראוי לדעת שלא מקרה בעלמא הוא מה שהיו האינקוויזיטורים מראים את עיקר חריצותם האשמדאית בלילי הפסח, אלא הוא מחמת שה"סדר" הישראלי ב״ליל השמורים״, המורה כי האלהים הוא אלהי האמת והגבורה המגין על האדם, – הנהו הפכו המוחלט של ה"אינקוויזיציה", באת כח אלהי השקר, אלהי האפס, שעובדיו תומכים בו ומקנאים קנאתו בזפת בוערה. ולכן היו הנוכלים השחורים מתעוררים, מבלי משים (מפני שהרוח הרעה שבקרבם לא נתנה להם מנוח בלילה הזה), בלילי הפסח להתנפל על הנפשות הזכות והעלובות שהתאספו יחד תחת האדמה לערוך "סדר" לאלהי ישראל, להתרפק בחיק האל מלך המשפט והשונא רשעים; בחפצם, האינקוויזיטורים, לעקור את השובר הרצוף במסיבה הקדושה של ״עורכי הסדר״ כלפי השקר של ה״אינקוויזיציה״ הצמאה לדם.

אולם הואיל ורודפינו הרשעים התנפלו לעקור את ה"סדר" שבליל פסח, ליל השמורים שלנו; זאת אומרת שצריכים אנו להחזיק בו בכל עוז ולהבין את הרעיון שלו, להמליך את אלהי האמת והמשפט למגן על האדם, ובזה נינצל מנכלי הרשעים האורבים ללסטם את הבריות בשם אלהיהם הכוזב והחלש.

ח.

[…]

ולהביע היטב את רעיון הפסח, שכפי שנהגנו בכל משך דרושנו יורה "חג הפסח" כי נצחון ישראל בעולם צריך לבוא לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח, הוא שקורין בהפטרת "אחרון של פסח" (בתור סך הכל מכל ענין החג החולף והולך לו) את קאפיטל [פרק] י"א בישעיה: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה, ונחה עליו רוח ד' רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ד'; ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, והיה צדק אזור מתניו והאמונה (בכח הצדק) אזור חלציו, וגר זאב עם כבש כו' לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד'" – כזה הוא תואר הגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו אמן.

1. הגהה והכנת הטקסט לפרסום: בנימין זינגר ↩︎