מי יודעת? ידע, סמכות ודיווח של נשים – בין הלכות נידה לחיי היומיום בישראל

מבוא¹

פרשות תזריע ומצורע, מהוות מקור ראשוני למינוחי הטהרה ההלכתיים ומכוננות את הלכות נידה כפי שאנו מכירים אותן הלכה למעשה. הפרשות עוסקות בהפרשות גופניות שמטמאות איש ואישה. בתיאור דם שזב מן האישה ומטמא אותה, מזוהה הזבה גם עם הנידה: ״וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ. וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב״ (ויקרא טו, יט). ואילו על האיש נאמר: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ, זוֹבוֹ טָמֵא הוּא״ (שם, ב). כבר בספרות התנאית עמדו על הבדל שבין תיאור ההתרחשות בגוף הגבר, שזב מבשרו, לעומת האישה, שבה הדם זב בבשרה – ועמדו על רגע ההיטמאות המדויק של האישה בנידתה. רבי עקיבא קורא את הפסוקים הרלוונטיים כיסוד בפסיקה בהלכות נידה והוא שיש לאסור על בסיס התיאורים הללו. אך יוצא מכך שיש תיאורים וממצאים גופניים אחרים שיכולים להוביל להיתר. 

השאלות על קיומה של ההרגשה (רגע ההיטמאות) ועל מהימנות הדיווח עליה, מלוות את הדיון התלמודי ולאחר מכן את שלשלת הפסיקה. בכל פעם שאישה שואלת אם היא אסורה או מותרת, היא נדרשת להשיב לעצמה, לרב או לרבנית – האם הייתה הרגשה או לא. כיום, המגמה הרווחת בפסיקה היא לבטל את חשיבות ההרגשה, בטענה שנשים אינן מסוגלות לחוש בה. אולם גישה זו מעוררת שאלות לגבי האוטונומיה של האישה על גופה, ועומדת בסתירה למודעות הגוברת בימינו לקשב פנימי ולאחריות האינדיבידואלית על הבריאות.

ערעור זה על ידיעת האישה אודות המתרחש בגופה יכול להיקרא לאור תיאוריית ״אי הצדק האפיסטמי״ שפיתחה הפילוסופית מירנדה פריקר (Miranda Fricker).² פריקר מצביעה על תהליך ייצור ידע כאינטראקציה המבוססת על מערך כוחות והיררכיות. במצב כזה יש מלכתחילה רקע לאמון או לחוסר אמון המופנה לצדדים מסוימים, ונוצר יחס שונה לידע שהצד ה״חלש״ יותר מביא, לעומת הצד ה״חזק״. במרחב של יחסי כוח, תפיסה מוקדמת של הדובר/ת כבעל/ת אמינות נחותה גורמת לכך שעצם הימצאותם של קול או טענה אינם מבטיחים בהכרח האזנה אליהם.

התעלמות מהרגשת נשים בדיני נידה מהווה דוגמא מאלפת לאותו אי-צדק אפיסטמי, אך כפי שנראה בהמשך הדברים היא אינה היחידה.

האמנם ״נשים אינן בנות הרגשה״?

האם נשים באמת אינן מסוגלות ״להרגיש״? על פי ההלכה, כאשר אישה מעידה על עצמה שחשה התרחשות רחמית, היא נאסרת מדאורייתא כמעט ללא אפשרות ערעור. לעומת זאת, במקרים של ספק, חכמים יכולים לפקפק בהרגשתה ולהקל. מצב זה דורש בחינה מחודשת של היחס בין ההלכה לחוויה הגופנית הנשית. 

בתקופת האחרונים נפגשה לראשונה השפה ההלכתית שעוצבה על ידי גברים, עם עדויות של נשים ״ממשיות״ על טיב ההרגשה שלהן, ומתוך כך נוצר הצורך לעצב ולהבין מחדש את ההגדרות ההלכתיות באם הובנה ה״הרגשה״ במדוייק או שמא יש לה מופעים אחרים.³ בעבור חלק מהפוסקים מהמאה התשע-עשרה, דווקא התובנה כי לנשים אין ״הרגשה״, יצרה את ההחמרות מרחיקות הלכת ביותר שידעו דיני כתמים לאורך הדורות. להבנתם, קיימת ״הרגשה״ אך מכיוון שנשים אינן מודעות לה, כעדותן, אבדה להן האינדיקציה הסובייקטיבית המבחינה בין דם דאורייתא לדרבנן, וממילא יש לחשוש בכל כתם שברור שהגיע מגופה.

שאלות רבות עולות על אודות הסיטואציה בה ההלכה קובעת האם נשים ״מרגישות״ או ״לא מרגישות״. נוצר מצב כי לכאורה ״משתלם״ לאישה שלא לדווח על תחושות לטנטיות או דרמטיות בגופה כדי להימנע מאיסור. מסר זה מועבר לה על-ידי המשיבים בהלכה שמצידם מבקשים להקל וגורסים ש״נשים אינן בנות הרגשה״. למעשה, המאזינים לשואלת מקשיבים לכל פרט בתיאוריה בשל פִּקְפּוּקָם בדיווחי נשים על הרגשה בגופן. פקפוק זה עשוי לסייע כדי להביא לפסיקה ל״קוּלא״ באמצעות שימוש בדרכי ״הערמה״ הלכתיות. בפועל, מתעוררת אי נחת אתית הנוגעת באוטונומיה של אישה על גופה וכן באחריות לבריאות הגוף, עם השלכות על חיי האישות והוַלְדָנוּת. כלומר, גם אם הפועל היוצא איננו בכוונת מכוון נובע מכך שנוכחת גישה שעשויה לגרום לאישה לא לסמוך על ידיעתה את גופה ולאדוות הנובעות מכך.

לעבור ״תחת הרדאר״, זו המגמה?

מה שהוגדר בהלכה כ״הרגשה״ ולאחר מכן עבר אִיּוּן (״נשים אינן מרגישות״) – אינו משקף את כלל החישות של נשים את גופן. נוכח זאת עולה אתגר: האם יש להרחיב את מה שהוגדר עד כה כ״הרגשה״ ובכך להוביל להחמרה, או שמא להכיר בכך כי נשים אכן בנות הרגשה הן, אלא שלא כל הרגשה גופנית היא בהכרח בעלת משמעות הלכתית. כמו ספרות הרפואה היוונית והרומית הקדומה, גם חז״ל נטו לתפוס את הפיזיולוגיה הנשית כווריאציה על הפיזיולוגיה הגברית.⁴ השלכה זו מהאנטומיה הגברית על הנשית, מופיעה גם בתיאור מערכת הרבייה הנשית כמקבילה פחות או יותר לזו הגברית.⁵ קריאה העוקבת אחר התמונה המתקבלת מתיאור ההרגשה הביאה חוקרים שונים להצביע על כך כי התיאורים אינם בהכרח מרכיבים תמונה של התרחשות רחמית אלא שישנה השלכה של התרחשות אורולוגית בקרב גברים המתארים במילותיהם את הרגשתה של אישה ובכך ״צובעים״ אותה. יש גם מי שגורסים שמעולם לא היתה ״הרגשה״ וכל הדיון הוא בפועל מעין דיון פנים בית מדרשי תיאורטי.⁶

כך או כך, כאשר נשים מגלות כי בעת תיאוריהן על אודות מצבים בהן לדידן הגוף מאותת להן באופנים שונים (ומבלי היותן נבדלות ממנו) כי מתקיימת בו תסמונת קדם וסתית, אך הן לא ראו דם, ויש להן חשש שמא היה דם אך נמחה בשטיפה וכדומה – התשובה המהירה שיקבלו לכל אורך פסיקת ה״אחרונים״ היא ש״אין מה לחשוש כי ׳דין הרגשה׳ לא חל ואי אפשר להיאסר בגינו״. כלומר, ההנחה היא שנשים פשוט (כבר) לא מרגישות התרחשויות במערכת הגינקולגית שלהן.

אולי יש מי ששומעת זאת ומתמלאת הקלה ואף רננה כי תחושותיה ״עברו תחת הרדאר״ ההלכתי והיא ״ניצלה״ מדין שאוסר/מטמא אותה. ברם, מנגד יש מי ששומעת זאת ותוהה מדוע ישנה מגמה לפקפק בדיווח שלה על גופה ועל דרך פענוחה את איתותי הגוף, כשמתברר שכדי לשמור אותה במעמד של ״טהורה״ כל שצריך הוא לאיין את כל דבריה ולא לראות בהם דיווח מהימן ובכך היא תיוותר במעמד ההיתר. 

סוגיה זו יכולה לשלוח לשאלת המוטיבציה להתיר כך נשים, אך אפשר להניח לרגע לשאלה זו ולשוב לתהייה מה מרגישה אישה שנאמר לי כי היא ״אינה מרגישה״. ממילא, כצעד ראשון, יש לדייק באופני הביטוי כך שמי שנוקטים בשפה הנשמעת כמבטלת לגמרי צריכים, תחת זאת, לומר ״אינה מרגישה באופן שמזוהה בהלכה כגורם אוסר״. דהיינו, שאולי יש בקרבה מנעד הרגשות פיזיות מרובות אבל אין לגביהן דין הלכתי.

שובו של המודחק: האמנם ה״הרגשה״ שבה להכרה בשיח ההלכתי? 

פוסקים שקיבלו את דיווחי הנשים כי הן אינן מרגישות את ה׳הרגשות׳ המתוארות בראשונים ובאחרונים, סברו שהיעדר ההרגשה יכול להוביל להקלה הלכתית ובה תהיה רק הישענות על מראה של זרימת דם למשל, שאינו נדרש גם לתיאור של הרגשה, והוא לבדו מספק כדי לאסור. בכך יש היצמדות לפסיקה על פי מראה ולא על פי הבלתי נראה – דהיינו המורגש – שעליו רק האישה יכולה להעיד.⁷

שיטה זו הפכה לדרך פסיקה די מקובלת אצל פוסקי זמננו, ולמעשה ייתרה את הצורך ב״הרגשה״.⁸ לכן, גם אם אישה אומרת שהרגישה פתיחת פי המקור יש ספק אם אכן הרגישה. מתוך כך ככל הנראה ניסח עצמו רב אנונימי ברטוריקה חריפה המבטלת את החוויה הנשית, בתשובתו כחלק מצוות המשיבים של אתר האינטרנט ״דין״: ״מה שאת מרגישה חסר משמעות״.⁹ אף שהפוסק בא להקל, מבחינה הלכתית עמוקה אחרת הרטוריקה שלו שוללת לא רק את ההרגשה הקונקרטית של האישה שפנתה אליו, אלא גם את יכולתן של נשים בכלל לחוש בהרגשה. 

יסודות אלה של תחושות גופניות ממשיות כרלוונטיות ראויים להיתמך בשפה הלכתית־פורמלית מתאימה, המציבה במרכז את תחושותיה של האישה עצמה. בדור שבו העולם היהודי הצמיח נשים תלמידות חכמים ופוסקות הלכה, ביכולתן לחזק את המפגש שבין הידע ההלכתי לתחושות הגופניות בקרב נשים. דהיינו, ביכולתן כסמכות הלכתית למצוא נתיב שמקשיב רוב קשב לאישה ומכבד את הרגשתה, תוך ניסיון להקל הלכתית בכלים הידועים ולהתיר אותה לבן זוגה במידת האפשר.

לצורך בחינה של הסוגיה, פניתי לנשים וביקשתי שישתפו – למי שהדבר מתאים – אודות התחושות המלוות אותן לכל אורך החודש.¹⁰ רתי לשם כך בכלי מחקר כמותניים במטרה להכיר את הנשים ואת חוויותיהן מגופן, על מנת לבחון האם ניתן להקיש מתיאורי הנשים למרחב הפסיקה בדין ״הרגשה״, והאם יש נפקא מינה מכך לחומרא או לקולא. למחקר זה הגעתי ללא הנחת מוצא ברורה, אלא מתוך שאלה פתוחה: כיצד נראית החוויה של הנשים והאם חוויה זו תואמת את ההגדרות ההלכתיות של ״הרגשה״?

מניתוח תוצאות השאלון שהפצתי ועליו ענו כ־1400 נשים¹¹ עולה באופן ברור שנשים שמות לב לתחושות השונות המלוות את כל המחזור החודשי שלהן, כלומר יודעות להגיד אם הן מרגישות את התחושות השונות או לא, בין אם מדובר בתחושת ההרגשה כפי שהיא מתוארת בשפה ההלכתית ובין אם מדובר בסימפטומים אחרים המוכרים ברפואה המודרנית, בין אם סביב קבלת הווסת ובין אם בזמנים אחרים בחודש. 

ממצא זה מחייב הכרה בכך שמה שהוגדר בהלכה כ״הרגשה״ ולאחר מכן עבר איון לכדי אי-קיומה של ה״הרגשה״, איננו משקף את כלל החישות של נשים את גופן. נוכח זאת עולה האתגר, האם יש לקיים הרחבה של מה שהוגדר עד כה כ״הרגשה״ ובכך להוביל להחמרה, או שמא להכיר בכך כי נשים אכן בנות הרגשה הן, אלא שלא בהכרח הרגשה גופנית בעלת משמעות הלכתית. פתרון הלכתי הנצמד לעיקרון של ״כוחא דהיתרא עדיף״ לא ישנה את סדרי עולם ההלכה. הכרה זו תאפשר להימנע מהשתקת חוויות הגוף של נשים וישיב את הסוכנוּת (Agency) של נשים על גופן למרכז הדיון בהלכות נידה, שממילא מושתות על העיקרון של נאמנות האישה להעיד על עצמה. 

מי אוחזים בהגאים? 

בכתבתו של יניב קובוביץ׳ על התראות מקדימות למתקפת השבעה באוקטובר מובאים הדברים הבאים, המדגימים את ההשלכות הרות-האסון שיכולות להיות ל״אי-צדק אפיסטמי״: ״תצפיתנית שהיתה במשמרת באותה השבת באחד החמ״לים באזור אומרת שהיו ׳כל כך הרבה תמרורי אזהרה בדרך. חמאס לא עשו את זה מתחת לרדאר, רק אף אחד לא חשב לקבל את הדעה של התצפיתניות כשבאמ״ן סבורים אחרת לגמרי׳״.¹² מציאות כואבת ומתסכלת זו כמובן מציפה את ההנחה כי קשב רציני וייחוס מהימנות ומקצועיות לנשים, נמצא במעמד נחות בתוך מערך היחסים הפנים-צבאי ואולי בחברה הישראלית בכלל.

דוגמא הופכית לכך ניתן למצוא במערך ההגנה האווירי. לאורך השנתיים האחרונות התוודענו לעמל של מערך רחב שמחוייב להגנת שמי המדינה. לא שמענו כי יוחס פקפוק שטען כי חיילות או חיילים מבין מערך ההגנה מבלבלים בין חיווי של שינויי מזג אוויר, לזיהוי תעופת להקת ציפורים נודדות או עפיפונים תמימים לבין כניסה ממשית של גוף זר למרחב האווירי ובוודאי שלא שמענו כי הן או הם אינם יודעות לשקלל את המידע בדבר הגובה, המהירות ואופי התקדמות הנתיב. העובדה כי בתוך מערך זה לא נשמע קול הממקם את דיווחיהן של נשים כמוץ אשר תדפנו רוח יכולה להיות תלויה בעובדה כי זהו מערך שכולל עבודה של גברים ונשים יחד,¹³ זאת בניגוד לעמדת התצפיתניות שמאוישת תדיר על ידי נשים.

דוגמה זו יכולה להשיב אותנו, לצד כל ההבדלים, לדיון על הלכות נידה – כאשר גברים דנים על התרחשויות בגופן של נשים ופוסקים להן מבלי להניח את הפער הקיים ואת העיוורון המובנה – ואל דין ״הרגשה״ בפרט. העובדה כי כחלק מהלכות נידה, נשים נדרשות לפרט על התרחשויות לטנטיות וחיצוניות בדבר המתחולל בגופן, והעובדה כי דבריהן יכולים לשמש ככלי לאיין את התוקף שלהן – גם אם מתוך אינטרס להותירן בטהרתן, אומרת דרשני.

בהשוואתנו, האופן בו מתייחסים למידע המובא כעדות, דורש בירור האם מיד מבקשים לערער על הדיווח או מבינים שיש לו חשיבות גדולה, גם אם לבסוף יידחה? הסיטואציה בה אישה מקיימת שיחת התייעצות הלכתית ובפועל מניחה כי מתקיים קשב ביחס לדבריה אך בפועל ישנו חיפוש של פריטי מידע שיעזרו לפרוך את מסקנתה, הינה פעולה מערערת מאד. היא מגלה כך שכל מילה שהיא מביעה, עשויה לשמש כדי לומר שטעות בידה. נזכיר כי המסר בפועל, ככל הנראה מבלי לתת את הדעת על כך, עבור נשים שומרות הלכה הוא כי עדיף להן שלא לחוש את גופן כדי לא להיאסר. ויש אף לחשוש שדווקא הרצון להקל בהלכות נידה מעודד התעלמות מהגוף, ובכך עשוי להיות בעל השלכות מסוכנות כאשר האישה מתעלמת מאיתותים בעלי משמעות רפואית בגופה. מעבר לכך, ההתעלמות מהגוף והשתקתו מעלה שאלות רחבות יותר בדבר האוטונומיה של האישה על גופה.

כשם שישנן ״תורות בקרה״ שונות בחיילות אוויר שונים בעולם בדבר מי הם מומחי התוכן האוחזים בַּהֲגָאִים – כך גם נשאלת השאלה ביחס להלכות נידה: מי אוחז בהגה – האישה המנהיגה את גופה או דמות היושבת בבבית המדרש במעין חדר בקרה ומשם מכווינה מה לעשות בשטח כאוטוריטה בלעדית? יש שיאמרו שבדיוק לכן דמותו של דוד המלך אשר ׳טבל ידיו בשפיר ושליה׳ מעידה על הרצינות והאחריות, אך בימינו נשאלת השאלה האם דמותו של מלך שעסוק במרחב הגינקולוגי היא המופת עבור רבנים ורבניות או שמא, יש אפשרות להקנות יותר ידע וכישורים של אישה להסיק בעצמה על אודות התחושות הפיזיות שהיא חשה בקרבה ולהחיל על עצמה מצבים הדומים למצב של ״החייל יפקוד על עצמו כיחיד״ – באם נאסרה ובאם לאו.

פרדיגמת ״אי-הצדק האפיסטמי״

השוואה בין ייחוס מהימנות או חוסר-מהימנות לדיווחי נשים, בין אם בעבודתן המבצעית ובין אם במסגרת חיי ההלכה עשויה לקיים ״אי-צדק אפיסטמי״. המצב בו נָדוֹן דין ״הרגשה״ יכול אף להיות מזוהה כעוול כפול – אי צדק בשל היות נשים קבוצה מוחלשת בחברה שמונהגת היסטורית על ידי גברים ואי צדק נוסף מתוך הרזולוציה של השתת הלכות נידה על גופן וביטול סטטוס זה בקרב גברים, מאז חורבן הבית. יש שיגידו כי זה אותו העוול ולא מכפלה שלו. המושג ״אי-צדק אפיסטמי״, מאפשר לזהות חוט מקשר בין העולמות, המצביע על חוסר האמון הגדול בנשים ובדיווחיהם, ועל העוול והנזק העשויים להיגרם בשל חוסר קשב לידע שלהן. 

לאי-צדק אפיסטמי יש התבטאויות שונות, שלא נעצרות בענייני מגדר. אפשר לחשוב למשל על פערים  גזעיים, אך הדבר יכול להתקיים גם ביחס למתמודדי נפש, ביחס לאנשים שמתלוננים על מצבם הרפואי וכבר מקוטלגים בתודעה כי ״מתלוננים סדרתיים״ או ״היפוכונדרים״. יש לשים לב שאי-צדק אפיסטמי לרוב מופנה כנגד אנשים וקבוצות מוחלשים ממילא, שלקולם קשה יותר להישמע במרחב הציבורי. בכך הוא מצביע על עוול כפול: ישנו רקע של אפליה המייצרת עוול והיא מתקיימת גם ברגעים קריטיים בהם מי שכבר מוחלשים מבינים שבעצם אין להם קול.

במאמר שהתפרסם על-ידי עו״ד ניצן כספי שילוני ופרופ׳ רונית עיר-שי, הן מצביעות על בתי הדין הרבניים שמקיימים אי-צדק אפיסטמי, כשאישה טוענת שסבלה מאלימות בחיי נישואין.¹⁴ הדיונים המשפטיים-דתיים בעצם מרוקנים את טענת האלימות ואז, לכאורה אין כלל טענה. באופן מרתק למדי, המאמר טוען שעצם קיומו של אי-צדק שכזה הוא בעצמו אלימות של הדרה והשתקה.

אך אי-הצדק האפיסטמי לא חייב להתרחש רק בבית המשפט – לעיתים, גם דיונים הלכתיים מכילים היררכיות המובילות לאי-צדק שכזה. דוגמה בולטת לכך היא הדיון על הרגשה בנידה. הצורה שבה נבנתה הסוגייה ההלכתית אינה לוקחת בחשבון את קולן של הנשים בדיון, והיא מוליכה בפועל למחיקה של עדויותיהן. מתוך דיון בסוגיה הזו נוכל להציע כיצד לתקן, ולו במעט, את אי הצדק האפיסטמי.

קריאה לקשב של פוסקות ופוסקים לכל דקות סמנטית, ולאישה את עצמה

ההשוואה בין דיווחי התצפיתניות לקראת השבעה באוקטובר ובין דין הרגשה בנידה לא נועדה ליצור חפיפה מלאה בין התחומים. התוצאות הרות האסון של חוסר הקשב לתצפיתניות מונעות מחשבה עליו יחד עם המציאות ההלכתית היומיומית יותר. אך דווקא בשל הפער בין המרחבים השונים הללו, מתחדד המשותף להם, הזוכה להמשגתה של פריקר כ״אי צדק אפיסטמי״, ובאופן ספציפי יותר, אי צדק אפיסטמי על רקע מגדרי.¹⁵

העובדה שבשני עולמות שונים כל כך עדויותיהן הישירות של נשים מבוטלות ואינן זוכות להתייחסות הראויה מצידם של הגברים האוחזים בעמדות הסמכות והכוח, אינה מקרית. על אף שהנשים נמצאות, לכאורה, בעמדה הקרובה ביותר ל״שטח״, ולמרות שהן חוות באופן קרוב וישיר את המציאות עליה הן מדווחות, עדותן נדחית. ברור לנו שאם גברים היו נמצאים בעמדות האלה, דיווחיהם היו זוכים להתייחסות ולמענה אחר. ברור שהזהות המגדרית היא שמונעת כאן הקשבה אמיתית לנשים, המייחסת ערך ממשי לדבריהן.

בכתיבתי על דין ״הרגשה״ ובשילובו של מחקר כמותי בדיון, בקשתי היא לייצר ולעודד שיח ער כמשיבה בהלכה לקהל רחב, ובמקביל, לעסוק בדיון המטא־הלכתי אודות דין זה. מטרתי היא לפתח דיון מחודש על קיומה של ״הרגשה״, ולהזמין פוסקים ופוסקות מכל הגוונים להשתתף בדיון זה, יחד עם תיווך הדיון לקהל הרחב. אני סבורה שיש לסייע גם לנשים ולאנשים שאינם מצויים בין כתלי בית המדרש להכיר את דקויות הדיון ההלכתי, שעלול להיות בעל השפעה רבה על חייהם; זאת על מנת לשאת יחדיו את יכולת ההכרעה האישית בדין ״הרגשה״, מבלי להישען על דמויות סמכות הלכתית רצוא ושוב אלא גם בלימוד עצמי ובהכרעה הלכתית שיש בה אוטונומיה של אישה מול עצמה או מול הגורם עימו היא בוחרת להתייעץ. כך נוכל ליצור, אולי, עולם עם מעט יותר צדק אפיסטמי. 

---

סימנים משלה
שרה סגל־כץ

יָדָהּ מְשֻׁבַּחַת וּמַרְבָּה לִבְדֹּק
כְּקֶצֶב הָעוֹנָה
הַחוֹמֶקֶת מִכָּל סִדְרָה.
יְגִיעָתָהּ בֵּין עֵינֶיהָ תָּמִיד
בְּשָׁעָה שֶׁהַזְּמַן לוֹכֵד שְׁמָשׁוֹת
חוֹלְפוֹת בֵּין כֶּתֶר לְכֶתֶר
בֵּין שָׁנִי לְלֹבֶן, בֵּין כַּרְכֹּם לִנְקִיטַת חֵפֶץ.
סִימָנִים מִשֶּׁלָּהּ נוֹתְנִים בָּהּ
הַרְגָּשָׁה. מֻחְזֶקֶת,
עַד שֶׁדַּיָּהּ שַׁעְתָּהּ
וְנֶעֱקֶרֶת.

פורסם בכתב העת משיב הרוח, גליון עא

1. מאמר זה מבוסס על מאמר קודם שלי על ״דין הרגשה״. ראו: שרה סגל־כץ, ׳מִבְּשָׂרֵךְ לֹא תִּתְעַלְּמִי: יחסי הלכה וגוף בדין ׳הרגשה׳ בהלכות נידה׳, מ׳ טיקוצינסקי וח׳ דויטש (עורכות), כותבות הלכה, תשפ״ג, עמ׳ 118-162.
   תודה ליותם פוגל ובנימין זינגר סיוע בעריכת המאמר. ↩︎
2. Miranda Fricker, Epistemic Injustice: Power and the Ethics of Knowing. Oxford: Oxford University Press, 2007. ↩︎
3. המפגש הידוע הראשון בנושא התחיל אצל הרב שמואל שאטין כ"ץ, ששאל 'נשים שאננות' על טיב ההרגשה, והשיבו לו שאצל נשים שונות ההרגשה באה לידי ביטוי באופנים שונים, ושלפעמים ההרגשות מופיעות באופן מינורי ביותר. מסקנתו הייתה שאישה המרגישה הרגשות שכאלה, נאסרת מדאורייתא. (הכוונה ככל הנראה ל׳שאננות׳ במובן של יושבות לבטח, כלומר ראויות להסתמך עליהן בבחינת המציאות. מקורו של פשט הביטוי בישעיהו ל״ב, ט). מובא אצל ר' יעקב פופרש בשו"ת שב יעקב, יו"ד, סי' לט, ואצל הרב שלמה לוי, '"הרגשה" בזמן הזה', אסיא, עג-עד (תשס"ד), עמ' 128–138. ↩︎
4. ראו על כך אצל תרצה מיטשם (לבית יורה), ״׳נשים לאו בנות הרגשה נינהו׳: על גירוי מיני בפסיקה״, טובה כהן (עורכת), אישה ויהדותה: שיח פמיניסטי־דתי עכשווי, ירושלים תשע״ד, עמ׳ 153-171. וראו גם את הצעתו של שריאל לזהות את הידע האנטומי (גיניקולוגי) שהיה מצוי בעת העתיקה כמפתח להבנת דברי חז״ל, ביחס לתפיסות אנטומיות שונות של האישה ולמסקנות הלכתיות הנגזרות מכך, אליעזר שריאל, מסורת בזמן משבר: תולדות ההלכה באזור פוזן במחצית הראשונה של המאה הי"ט כמקרה מבחן לזיקה שבין תהליך המודרניזציה לבין התגבשות ההלכה, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשע״א. וכן: Ayelet Hoffmann Libson, Law and Self-Knowledge in the Talmud, Cambridge 2018, pp. 80-88. ↩︎
5. ראו למשל בסוגיה בעניין ׳הזרעה׳ נשית: נידה לא ע״א: ״אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אישה מזרעת תחילה – יולדת זכר, איש מזריע תחילה – יולדת נקבה״. ובדומה לזה בבבלי, בבא קמא צב ע״א: ״׳כי עצר עצר ה׳׳ – אמר ר׳ אלעזר: שתי עצירות הללו למה? אחת באיש – שכבת זרע, שתים באישה – שכבת זרע ולידה״. ↩︎
6. ראו למשל עדיאל כהן, ״דין הרגשה עיון מחודש״, נטועים י (תשס"ג), עמ׳ 47-46. ↩︎
7. בדיני כתמים למשל, ההנחה היא ש״אין חזקה שבא [=הכתם] על ידי הרגשה״, וממילא אין לחשוש להרגשה, כדברי הרב אשר וייס, אלא רק למה שרואות העיניים. הרב אשר וייס, מנחת אשר – נדה, סימן א אות ד, עמ׳ טז-יח. ↩︎
8. כך למשל מתבטא הרב וואזנר בשבט הלוי על הלכות נידה:  ״שגם כשהנשים אומרות שהרגישו בפתית פי המקור (ובבדיקה לא מצאו כלום), פעמים שהן טועות ורואות רק מהרהורי לבן שסבורות שהוסת בא, ושזוהי פתיחת פי המקור, וגם אינן יודעות להבחין בהרגשות, ומחמירות על עצמן מחוסר ידיעה, ומתוך נשים רבות הבאות לשאול, יחידות היו שהיה להן פתיחת פי המקור״. הרב שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי – נידה, סי׳ קצ, ס״ק ב. לכך מתווסף שו״ת שב יעקב שכתב ״ששאל הרבה נשים מהו פתיחת פי המקור, ולא ידעו להשיב״. הרב ​​יעקב פופרש, שו״ת שב יעקב, יו״ד, סי׳ לט. ↩︎
9. התשובה האנונימית מופיעה באתר ״דין: בית ההוראה המרכזי לדיינות״, מדור ״שאל את הרב״, תחת הכותרת ״הרגשות נידה״ (י׳ באדר התשע״ח; 25 בפברואר 2018). ↩︎
10. היכן היה קולן של הנשים לכל אורך הדיונים הפנים-בית-מדרשיים וכיצד הם מעוצבים בטקסטים ההלכתיים? יש שיגידו כי קולן תמיד היה שם, שהרי הפוסקים מהדהדים שאלות שהגיעו אליהם. יש שיגידו כי כל עוד הדיונים מתקיימים כך, הרי זהו לא קולן של הנשים אלא דיבור ״מעל לראשן״, גם אם זה נובע ממה שנכנה היום ״עיוורון מגדרי״ ומהווה שיום מאוחר ביחס לזמנים בהם ״המשקפיים המגדריים״ עוד לא נכחו. ↩︎
11. תוצאות המחקר מפורסמות בגרסת המחקר המלא: שרה סגל־כץ, ׳מִבְּשָׂרֵךְ לֹא תִּתְעַלְּמִי: יחסי הלכה וגוף בדין ׳הרגשה׳ בהלכות נידה׳, מ׳ טיקוצינסקי וח׳ דויטש (עורכות), כותבות הלכה, תשפ״ג, עמ׳ 118-162. ↩︎
12. יניב קובוביץ, ״מי שיגיד שאי אפשר היה לדעת – משקר״: התצפיתניות ראו את חמאס נערך לטבח, אך דבר לא נעשה״, הארץ, 18 בנובמבר 2023. ראו גם: חביבה פדיה, ״הצבא הגברי לא הקשיב לתצפיתניות״, הארץ, 19 בנובמבר 2023. ↩︎
13. הודות לבג״ץ של אליס מילר תפקידים שבעבר רק גברים ביצעו – נשים כבר שותפות בהם, גם אם אפשר להצביע על ״תקרת זכוכית״ בהקשרים מסויימים. התהליך ההיסטורי של שילוב בהטיית השכם – של נשים כגברים – הוכיח את עצמו כיעיל, מתפקד, מהימן ומבצע את עבודתו כראוי. מערך הבקרה אווירית למשל השתנה בעקבות הבג״ץ עם הגעת נשים שהחלו בקורס טיס אבל הוסמכו לבסוף כבקריות. לאחר מכן, השער נפתח לחיילות אחרות מהמערך להסמכה כבקריות ולבסוף למסלול הפתוח בפני מלש״בים. ↩︎
14. ניצן כספי-שילוני ורונית עיר-שי, ״׳אין לראות בנתבע בעל מכה׳ – נשים נפגעות אלימות עומדות למשפט לפני בתי-הדין הרבניים״, משפט וממשל כו תשפ״ג. ↩︎
15. ראו דיון חלוצי בדבר אי הצדק האפיסטמי ביחס לתצפיתניות: ניצן כספי-שילוני, ״אנחנו לא רוצות להיות גיבורות, רק שתאמינו לנו״, דה מרקר, 11 בינואר 2024. ↩︎