צדקה וצדק חברתי 

מבוא

בשורות הבאות אבקש להציג את הקשרים שבין מצוות הצדקה לבין שאלת הצדק החברתי. המונח "צדק חברתי" הוא מונח מודרני, אשר קשור בטבורו למדינת הלאום. השימוש בו החל באמצע המאה ה-19 בהקשר של חלוקה צודקת של משאבי המדינה לאזרחיה. מטבע הדברים, במסורת היהודית, בתקופה הקדם-מודרנית ובזמן התפתחות מדינת הלאום, העיסוק בשאלת הצדק החברתי לא היה רב, שכן העם היהודי חי במדינות בהן לא היה הריבון. בניגוד להיסטוריה הקצרה יחסית של המונח "צדק חברתי" במסורת היהודית, הרי שההיסטוריה של המונחים "צדקה" ו"צדק" – המופיעים פעמים רבות במקרא כמילים נרדפות – היא ארוכת ימים ויש לה שורשים עמוקים בתורה שבכתב, בתורה שבעל פה ובמחשבת ישראל.  

קו מחשבה רווח הוא להציג את הצדקה והצדק החברתי כשני מושגים נפרדים ואף סותרים, כשתי קטיגוריות מובחנות לחלוטין. בניגוד לכך, אבקש להציג את הללו כנמצאים על רצף אחד וכנובעים האחד מן השני, זאת מתוך עיון במצוות הצדקה וביסודות החבויים בבסיסה. 

ביקורת מחשבת הצדק החברתי על הצדקה 

חשיבותה של מצוות הצדקה, ששורשיה מצויים כבר במקרא, באה לידי ביטוי בדבריו של הרמב"ם אודותיה:  

חייבין אנו להזהר במצוות הצדקה יותר מכל מצוות עשה. שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת זרעו אחריו לעשות צדקה" (בראשית יח, יט). ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר "בצדקה תכונני" (ישעיה נד, יד). ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).

דבריו אלו של הרמב"ם מהדהדים את האמור בתנ"ך ואת דברי חז"ל אשר מדגישים את חשיבותה הגדולה של הצדקה, עד כדי כך שהוא אומר שזו המצווה שיש להיזהר בה יותר מכל שאר מצוות העשה שבתורה – אמירה שעשויה להידמות כמפתיעה בתוך סדר העדיפויות ההלכתי הרווח בימינו.  

עם זאת, באופן בו נהוג להבין את הצדקה, יש קושי להבין את השבחים הרבים שמורעפים על מצווה זו לכל אורך המסורת היהודית. שהרי, על פניו, מדובר בעזרה זמנית ותו לא. הצדקה לא מחלצת את העני מעוניו, לא משנה את מעמדו החברתי, לא מספקת מזור לרעבונו בטווח הארוך. ואף מעבר לכך – היא מתרחשת כאשר האדם כבר נמצא במצב של עוני ולא מונעת ממנו להגיע למצב זה.  

על מנת להבין את ההבחנה בין התפיסה הרווחת של הצדקה לבין עקרונות הצדק החברתי אבקש לתת משל: פלוני נמצא בתא קירור גדול דמוי קרוון בשולי העיר. אלמוני, שעובר שם במקרה, דואג להביא לו שמיכה חמה ואוכל. נוכל אפילו לדמיין מצב שבו הוא עובר שם כל יום, מביא לפלוני מאכלים שונים ודורש בשלומו, ואף שלצורך כך הוא סוטה מדרכו והולך אליו במיוחד. במצב שכזה, לכאורה, אין עוררין על כך שאלמוני מקיים את מצוות הצדקה למהדרין ואף ממש מציל את חייו של פלוני.  

עם זאת, במצב שאותו שׂרטטנו, ישנן שאלות שממשיכות לטרוד את מנוחתנו: האם הצדקה היא רק עזרה זמנית? האם היא מתקיימת במלואה אם אותו אלמוני לא מתעניין בשאלות כמו: מדוע נמצא פלוני במצב זה? מי הכניס אותו לשם? האם יש דרך להוציא אותו משם? אמנם לפי הפרקטיקה הרווחת של מצוות הצדקה נדמה שאלמוני מקיים אותה למהדרין, אך האם קיום כזה של המצוות מסתדר עם תיאור מעלותיה הגדולות של הצדקה בדברי החכמים? האם אדם יכול לעשות צדקה בלי לעשות צדק? 

הרי ישנה אפילו אפשרות בה אדם יתן צדקה תוך כדי שהוא עושה עוול. היחס בין מצוות הצדקה לבין הצדקה החברתי יכול במובן זה אף להיות הופכי. כך למשל, ניתן לדמיין מצב שמי שהכניס את פלוני אל תא הקירור שבו הוא נמצא הוא לא אחר מאשר אותו אלמוני עצמו. או, באופן מרוכך יותר, אנו יכול להניח שהוא עשה זאת באופן עקיף – בכך שהוא מעסיקו ומשלם לו מעט מדי, בכך שהוא מעסיק אותו בתנאים שאינם הולמים, בכך שהוא מלין את שכרו. מצב זה אינו מצב תיאורטי כלל וכלל. אפשר לחשוב על מספר בנקים בישראל אשר במקביל לפיטורים בהיקף גבוה, תחת שיקולי "התייעלות", ובזמן של ריווחי שיא, תורמים סכומים משמעותיים לקהילה. כך גם חברות אשר מעסיקות עובדי קבלן או מעסיקה עובדים "בשחור" תורמות לא פעם כספים תחת המעטפת של צדקה. במצבים שכאלו, הרי שגם אם מצוות הצדקה מקוימת, הרי ששיקולי הצדק – והצדק החברתי בתוך כך – נרמסים.

ברוח זאת, פרופ' יוסי דהאן מבקר בחריפות את מושג הצדקה. לדידו, "בעוד שעקרונות צדק עוסקים במידה מסוימת בשינוי ההסדרים המוסדיים שגורמים לאי צדק, צדקה מנציחה את המצב הקיים, היא לא משנה את יחסי העוצמה החברתיים הכלכליים והפוליטיים. היא לא מעצימה את הנזקקים ולעיתים רק מגבירה את תלותם בבעלי הממון והכוח". לא זו אף זו, "בצדקה ההנחה המובלעת היא שקיומם של אנשים עניים, רעבים ומובטלים אינו תוצאה של מדיניות כלכלית וחברתית מתוכננת מעשה ידי אדם, ההתייחסות אל הנזקקים היא כאל קורבנות של כוחות נסתרים ועלומים, מעין הוריקן או רעידת אדמה, שאיש אינו אחראי להם".²

חמור מכך, הקשר בין מבקש הצדקה ונותן הצדקה איננו של חובה אלא של רצון טוב. כך, "מי שמבקש צדקה הוא נטול זכויות. קבלת הצדקה אינה זכות אלא תלויה ברצונו הטוב של נותן הצדקה. […] ירצה ייתן לא ירצה לא ייתן". במסגרת זו, לעני אין זכויות על הצדקה הניתנת לו, מה שהופך את הצדקה לתהליך "מתייג ומשפיל".³ בניגוד לכך עקרונות הצדק החברתי מעניקים זכויות המעוגנות בחוק. כך, למשל, מי שזכותו לדיור נפגעה יכול לתבוע את המדינה על פגיעה בזכויותיו. הוא אינו חייב בהכרת תודה לפקיד במשרד הממשלתי האחראי למימושן של הללו. 

פרופ' דהאן מייצג, אפוא, את התפיסה הרווחת אשר מבחינה בין הצדקה והצדק החברתי: הצדקה נתפסת במסגרת זו כמעשה אינדיבידואלי, המעניק פתרונות מיידיים, זמינים אך זמניים. ככזאת שעוסקת בתוצאות ולא בסיבות שהובילו למצב הקיים. היא לא משנה את יחסי הכוח, לא מבטיחה פתרונות לטווח ארוך, שירות רפואי ראוי או חינוך איכותי. בניגוד אליה, הצדקה חברתי הוא מעשה של מדיניות פומבית ושל מוסדות פוליטיים. הוא עוסק בפתרונות ארוכי טווח, ומנסה לגשת לבעיות החברתיות והכלכליות מתוך שורשן, בעיקר תוך שימוש בכלים של קביעת מדיניות. אף למעלה מכך, הוא מנסה ליצור מצב מניעתי בו מעשה הצדקה – עד כמה שניתן – אינו נצרך. 

אולם, האם הניגוד בין צדקה וצדק חברתי הוא כה חד משמעי? האם אכן, כדברי דהאן "צדקה פורחת בדרך כלל כאשר הצדק מתדרדר"? עיון במצוות הצדקה, כפי שנוסחה אצל הרמב"ם כמו גם בדרכים השונות בהן קוימה בקהילות ישראל, יאפשר לנו להציג מודל אחר, פחות דיכוטומי של יחסי הצדקה והצדק החברתי.  

שבע מעלות הצדקה: אחריות הנותן למקבל 

בניגוד לעמדה שהציג פרופ' דהאן, אני סבור שהיחסים בין צדקה וצדק יכולים להיות הרמוניים ואף לנבוע האחד מהשני. הצדקה, כמו מצוות רבות שבין אדם לחברו, נמשכת אל עבר הצורך לכונן צדק חברתי במובנו הרחב, אשר חורג מהעזרה לאדם הפרטי. ניתן למצוא מהלך זה בשמונת המעלות של הצדקה שמציג הרמב"ם בהלכותיו. לאחר הצגת המעלה השמינית, הגבוהה ביותר, הרמב"ם מונה את שבע המדרגות הבסיסיות יותר: 

שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו [...] פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח [...]; פחות מזה שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח [...]; פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן [...]; פחות מזה שיתן לו בידו קודם שישאל; פחות מזה שיתן לו אחר שישאל; פחות מזה שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות; פחות מזה שיתן לו בעצב.

התבוננות בשבעת המעלות הראשונות אותן מתאר הרמב"ם תאפשר לנו לחלץ מספר קריטריונים על פיהם הוא בונה את דירוג מעלות הצדקה. ראשית, אנו נוכחים לדעת שככל שרמת הבושה אותה חש העני נמוכה יותר, כך מעלת הצדקה גבוהה יותר. כפי שאומר הרמב"ם, כמה הלכות למעלה: "הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה […] ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים […]. שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו פייסהו בדברים".⁵ באופן הופכי, אנו גם יכולים ללמוד על חשיבות היחסים בין נותן הצדקה ומקבלהּ, ועל עידוד הרוח שזה הראשון צריך להעניק לאחרון: "אמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים – מתברך בי"א ברכות".⁶

שנית, הרמב"ם מקפיד להדגיש שאין ליצור יחסי תלות בין נותן הצדקה ובין מקבלה. במצב שכזה, בו העני אינו יודע ממי הוא קיבל צדקה, הרי שאינו חש מחויב לזה שנתן לו, ולא מתכוננים ביניהם יחסי כוח.  

כהמשך לדבר אלו אנו יכולים לציין קריטריון נוסף: אין לחכות עד שייפול האדם כדי לסייע לו. את הפסוק "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ", מפרש רש"י כך: "'והחזקת בו' – אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה הדבר דומה, למשאוי שעל החמור, עודנו על החמור, אחד תופס ומעמידו. נפל לארץ, חמישה אין מעמידין אותו".⁷ בדבריו אלו רש"י מדגיש את חשיבות מחשבת המניעה – כאשר לאדם עוד יש אמצעים, אך הוא בסכנה של איבודם, הרי שקל יותר לעזור לו מאשר כאשר הוא כבר נמצא במצב של עוני. זו הסיבה שספר החינוך מחבר את מצוות הלוואה למצוות הצדקה, ואף חושב שהיא נעלה עליה, שכן "אם יהיה לו מעט סעד של הלוואה במה שירוויח מעט, אולי לא יצטרך לבוא בשאלה לעולם".⁸

שבע מעלות הצדקה מייצרות, אם כן, חיבור עמוק של דאגה ואכפתיות בין נותן הצדקה ובין מקבלה. הדאגה לרגשותיו, למצבו וליכולתו של העני להשתקם נמצאת בלב קיומה של מצוות הצדקה כפי שתוארה לעיל. עם זאת, שבע מעלות אלו אינן חורגות מהמובן הרווח של מצוות הצדקה, כך שהעזרה המתוארת בהן היא זמנית, חלקית ואינה משנה מן היסוד את המצב החברתי. את זאת מבקשת המעלה השמינית לתקן.  

מעלת הצדקה השמינית: צדקה כצדק חברתי 

כך מנסך הרמב"ם את מעלת הצדקה הגבוהה ביותר:  

מעלה גדולה שאין למעלה ממנה – זה המחזיק ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר: והחזקת בו גר ותושב וחי עמך (ויקרא כה, לה) כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.

המעלה השמינית הזו נבדלת באופן ברור משבע המעלות אחרות, כמו גם מהאופן הרווח שבו מבינים את מימוש מצוות הצדקה. אנו מוצאים כאן קריטריון נוסף, שהינו אולי החשוב ביותר: מעלת הצדקה תלויה במידת הענקת הכלים לשיקומו ולהתמודדותו ארוכת הטווח של מקבל הצדקה. כך, הלכה זו מכילה כבר את שלב המניעה – מלכתחילה יש לתת לאדם כלים כך שיוכל לעמוד על רגליו בעצמו. זאת תוך שמירה על הצורך לעזור גם למי שכבר נמצא במצב של עוני כך שיוכל לצאת ממצב זה.  

בראייה זו, מעשה החינוך נמצא בדרגה הגבוהה ביותר של הצדקה. שכן אחת ממטרות החינוך היא להקנות יכולות וכלים להתמודדות עצמאית בעתיד, לבנייה של היכולת של הבוגר להשתלב במערכי ההשכלה, החברה והכלכלה ולהיות מסוגל להתפרנס בכבוד, הרי שזוהי הגשמתה המלאה ביותר של מצוות הצדקה. על כן, פעילות למען חינוך איכותי, גם עבור תלמידים מהשכבות הסוציו-אקונומית הנמוכות, היא קיום של מצוות הצדקה בדרגתה הגבוהה ביותר.  

מה שדוגמה זו של החינוך מאפשרת לנו גם לראות הוא שמעלת הצדקה השמינית היא נקודה של היפתחות של מצוות הצדקה אל התחום המערכתי. שכן, כדי לקיים מעלה זו הרי שלעיתים קרובות נדרשת פעולה של יותר מאדם אחד – נדרשים הסדרים חברתיים. במובן זה, חובת הצדקה המוטלת היחיד מתרחבת מעבר לנתינה אישית שלו לאדם אחר. היחיד אינו יכול לתת צדקה בעצמו לכל עניי עירו, לשם כך נדרשת התארגנות קהילתית.  

מימוש מצוות הצדקה – בין הפרטי לציבורי 

הדינאמיקה הזו של חובה פרטית שמתרחבת לכדי התארגנות קהילתית ממוסדת מאפיינת מספר של מצוות שבין אדם לחברו. כך, מצוות השבת אבדה יכולה להוביל, ואכן מובילה, להקמת מחלקות השבת אבדה; מצוות ההלוואה לעני יכולה להוביל, ואכן מובילה, להתארגנות קהילתית של הקמת קרן הלוואות, גמ"חים וכדומה; מצוות ביקור חולים יכולה להוביל, ואכן מובילה, להקמת קבוצה ממוסדת שעושה זאת באופן שיטתי וקבוע. לאורך ההיסטוריה נבנו בתי מרפא בקהילות שונות למען חברי קהילה נזקקים. בתחום החינוך, כאשר לחברים בקהילה אין את הכסף לשלם עבור חינוך ילדיהם, החובה למימון הלימודים מוטלת על הקהילה.¹⁰

בקהילות ישראל, אופן בו תורגמה מצוות הצדקה לחובה הקשורה למוסדות הקהילתיים הוא קופת הצדקה שכל קהילה צריכה לדאוג שתהייה בה. קופה שכזאת הייתה כבר קיימת בתקופת המקדש,¹¹ והפכה לחובה בכל קהילות ישראל תחת הצורה של ״קופה ותמחוי״. הקופה שימשה את העניים שאינם תושבי המקום ובזכותה יכלו לקבל מזון יומי, התמחוי שימש את העניים תושבי העיר והם יכלו לקבל דרכו כסף שיספיק לשבוע ימים. העמדת הקופה והתמחוי הינה חובה הלכתית שכל קהילה מחויבת בה.¹² הקופה והתמחוי משמשים כמיסים שכל חבר בקהילה חייב לתת על מנת לדאוג לעניי הקהילה כמו גם לאלו הבאים מחוצה לה. כהמשך ישיר של מגמה זו, ניתנה באופן מסורתי הרשות בידי מנהיגי הקהילה לתקן תקנות שמאפשרות לדאוג למוחלשים ביותר בתוך הקהילה. 

המצוות הציבוריות הללו מוטלות על היחיד שכן הן הרחבות של חובותיו כיחיד. הדברים נכונים בהקשר של כל קהילה יהודית, ובאופן רחב יותר, בימינו בתחום המדינה. המבנה הקהילתי מאפשר להגשים את קיום המצוות שנמצאות מעבר לכוחו של הפרט. לכל חבר בקהילה יש אחריות אישית עבור העני הנקרה בדרכו, אך יש לו גם אחריות עקיפה – לטיפול בבעיות רחבות, דרך המבנים ומוסדות הקהילה. בתוך כך כל אחד מחויב לעשות את כל אשר לאל ידו כדי שהחברה תהיה מתוקנת וכדי שהעניים שבה יזכו לדרגה הגבוהה ביותר של הצדקה. היחיד, לבדו, לא יכול לענות על כל צרכיו של העני. אולם יש לו אחריות, כחבר בקהילה וכחלק מהציבור לדאוג למימוש האחריות שלהם כלפי העני. 

יתרה מזאת, כחלק מהציבור החובה הציבורית חלה גם עלי כחלק ממנה. כחבר בקהילה, עלי לדאוג שתהיה קופת צדקה, שיהיה בית תמחוי, שיינתן מענה לצרכים השונים של חברי הקהילה הנזקקים. בנוסף, ישנן חובות המוטלות לא רק על היחיד, אלא על הציבור כציבור. במובן זה, ישנו קו ישיר – ערכי, מוסרי, דתי – שמחבר בין הצדקה ובין הצדק החברתי. הערכים הבסיסים הטמונים במצוות הצדקה –אהבת הזולת, הדאגה לאחר, ההתעניינות האמיתית במצבו, מובילים אותנו לעסוק בשאלות רחבות יותר, שקשורות לתנאים שנדרשים על מנת שהוא יוכל לעמוד בפני עצמו, שלא יזדקק לעזרה כספית של אנשים אחרים.  

מקהילה למדינה 

אם כן, המימוש הגבוהה ביותר של הצדקה מכוון את האדם לפעול בהקשרים רחבים יותר מרשות היחיד שלו. כך ניתן לעזור לפרט להתפרנס בכוחות עצמו ולא להזדקק כלל לצדקה. ניתוחנו אפשר לחשוף את החשיבות היתרה של מניעת העוני ושל הוצאת האדם ממעגל העוני אל מול נתינת צדקה זמנית וחלקית, שאינה משנה את מעמדו של העני. פעולה במרחב הציבורי-מדינתי נתפסת ככה משמעותית גם מכיוון שהיא עשויה לסייע לאלפים, למנוע מאנשים רבים ליפול למעגל העוני, או לעזור לאלו שכבר בתוכו להיחלץ ממנו. במובן זה, מצוות הצדקה המופנית כלפי האדם העני, נפתחת ומוליכה אותנו לעיסוק בתופעת העוני.

כלל מעלות הצדקה, ובייחוד המעלה השמינית מציבות תמונה של החברה הראויה – חברה שבה הפרטים אינם מתעלמים ממצוקת הזולת ונרתמים לעזרתו, חבה שמאפשרת לחבריה לעמוד בזכות עצמם. כך, מצוות הצדקה מכוונת אותנו לפעול לשינוי חברתי רחב; לגעת בשאלות כמו: איך להוציא אנשים ממעגל העוני, איך למנוע שהילדים של היום יהפכו לעניים של מחר. ממילא, היא קוראת לנו להתערב אף בשלב המניעתי.  

ללא התייחסות לסוגיות רחבות של צדק חברתי שלהן השלכות רבות משקל על היווצרותם של "מוחלשים" אנו לא יכולים להוציא את העני מעוניו ולמנוע מהילדים של היום להפוך לעניים של מחר. אנו דומים לאותו אלמוני שנותן לפלוני המצוי בתא הקירור ארוחה חמה, עזרה חלקית וזמנית ותו לא. חובתנו איננה בנתינת מעיל בלוי וארוחה חמה, אלא בהוצאתו מהקרוון ומניעת אחרים מהגעה לשם.  

מבחינה זו, כאשר מעניקים לצדקה את מלוא משמעותה, הצדק החברתי מוצג כנובע ממנה. הניגוד החריף אותו שרטט יוסי דהן, אינו קיים בתפיסה העמוקה של הצדקה. אדרבה, הערכים העומדים בבסיס מצוות הצדקה, הם המניעים אותנו לשאול את השאלות הרחבות יותר, ולפעול לביסוסו של צדק חברתי. כאשר הזולת חשוב לי, כשאני מחויב לכבודו ולרווחתו, אינני יכול להתעלם ממצבו ואני מחויב גם לפעול למניעת קיפוחו ולהשגת זכויותיו. זאת בין אם באופן ישיר ואינדיבידואלי ובין אם כחלק מהתארגנות קהילתית או מדינית.  

הצדק החברתי, כפי שהוא מתגלה במסורת היהודית, הוא החלתם של הערכים שנוגעים לתחום שבין אדם לחברו על המערכת כולה, קהילתית כמו מדינתית. הצדק החברתי מהווה ביטוי של ערכים אלה במדיניות כלכלית-חברתית – בחוקים והסדרים חברתיים שנועדו להבטיח את זכויותיהן של אוכלוסיות אלה. ערכים אלו אמורים להיות הבסיס לגיבוש המדיניות הכלכלית-חברתית כלפי אוכלוסיות נזקקות. החוקים הסוציאליים הינם הרחבה של הצווים המוסריים החלים על הפרט. כלומר המצוות המחייבות אותנו כלפי העני, החולה, הזקן, המוגבל, היתום והאלמנה צריכים למצוא את ביטויים ברמת המדיניות של המדינה – במניעה, נתינת כלים, נגישות לחינוך טוב, תקצוב, מדיניות ועוד. קו ישיר מחבר בין מצוות שבין אדם לחברו ובין העיסוק בשאלות של צדק חברתי.  

במדינת ישראל, המדינה היהודית, אלו הקווים המנחים שצריכים לעצב לא רק את חייו הפרטיים של המאמין אלא שצריכים לדחוף את החברה כולה לפעול באופן מערכתי לשינוי ולצדק חברתי. קיום הצדקה היום, במדינת ישראל, עובר דרך הצדק החברתי.  

1. רמב״ם, משנה תורה, ״הלכות מתנות עניים״ י, א. ↩︎
2. יוסי דהאן, "צדק, ולא צדקה, יציל ממוות", העוקץ, 10.09.2004.  ↩︎
3. שם. ↩︎
4. רמב"ם, משנה תורה, ״הלכות מתנות עניים״ י, ז-יד.   ↩︎
5. שם, הלכות ד-ה.  ↩︎
6. תלמוד בבלי, בבא בתרא, ט' ע"ב.  ↩︎
7. ויקרא כה, לה, ורש"י על אתר.   ↩︎
8. ספר החינוך, מצווה ס"ו.  ↩︎
9. רמב"ם, משנה תורה, ״הלכות מתנות עניים״ י, ז.   ↩︎
10. קצרה היריעה מלמנות את כל הדוגמאות למוסדות קהילתיים שצמחו מתוך החובות ההלכתיות של הפרטים בתוכן. נבקש לציין רק כמה דוגמאות. במרוקו: חברת "אליהו הנביא" טיפלה בכל צרכי ברית המילה לשם שמים וללא תמורה; חברת "רבי שמעון בר יוחאי" – חבריה עסקו בביקור חולים, דאגו למחסורם ועשו שליחויות רבות שהקלו על משפחת החולה. במידה והורע מצבו של החולה, קיימו תורנויות שמירה ליד החולה תוך כדי לימוד ותפילה; חברת "נווה שלום" – קבוצת נשים שדאגה לצרכי משפחות עניות – כלות, תינוקות, קשישים וחולים, ופעלה לקירוב לבבות בין יהודים, ולחיבוב המצוות והצדקה; חברת "רבי מאיר בעל הנס"– חבריה עסקו בלימוד משותף של הזוהר ובאיסוף תרומות לצדקה. חבורות דומות התקיימו באירופה. כך למשל על בסיס מצוות ביקור חולים התקיימה חברה בשם "לינת צדק" להשאלת כלי רפואה, להתנדבות בביקור או לינה אצל חולים עריריים ומחוסרי משפחה. גם חברות של "חברה קדישא" התקיימו בארצות שונות באירופה ולהבדיל "הכנסת כלה" – הציבור השתתף בתרומות להכנסת כלה. התקיימו גם בתי יתומים שראשי הקהילה ראו עצמם אחראים להם וכונו בשם "אבי יתומים". לבסוף, ובאופן אקטואלי מאוד, גם פדיון שבויים נחשב לאחד מענפי הצדקה החשובים ביותר והקפידו עליו מאוד. ↩︎
11. ר' משנה שקלים ה, ו: "שתי לשכות היו במקדש, אחת לשכת חשאים, ואחת לשכת הכלים. לשכת חשאים יראי חטא נותנים לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי […]".  ↩︎
12. ר' למשל רמב"ם, משנה תורה, ״הלכות מתנות עניים״ ט, א-ב: "כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים וזו היא הנקרא קופה. וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו וזהו הנקרא תמחוי".  ↩︎